חודש אב הוא חודש של פרדוקס.
הוא נושא בתוכו גם את האבל העמוק ביותר וגם את אחת השמחות הגדולות בלוח השנה היהודי. הוא מתחיל באבל ומסתיים באהבה. הוא זוכר את החורבן, ובו בזמן שותל בשקט את זרעי ההתחדשות. במקום לבקש מאיתנו לבחור בין כאב לתקווה, חודש אב מלמד אותנו ששניהם יכולים להתקיים יחד.
תשעה באב מציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני, לצד רגעים נוספים של אובדן עמוק לאורך ההיסטוריה היהודית. אך שישה ימים בלבד לאחר מכן מגיע ט״ו באב – חג של אהבה, פיוס והתחלות חדשות. מיקומם זה לצד זה בלוח השנה מעורר מחשבה. יחד הם מבטאים את מלוא המנעד של החוויה האנושית: אבל ואהבה, אובדן וחיבור, סיומים והתחלות. כל אחד מהם מעניק עומק ומשמעות לשני. מבלי להכיר את האובדן, ייתכן שלעולם לא נוכל להעריך באמת את האהבה; ומבלי האפשרות לאהבה, לאבל לא יהיה לאן להוביל אותנו. המעבר מתשעה באב לט״ו באב מזכיר לנו שריפוי אינו מגיע בבת אחת. לעיתים, ההתחדשות מתחילה דווקא כאשר אנחנו עדיין נושאים איתנו את מה שנשבר.
על פי המסורת היהודית, חודש אב מזוהה עם האות ט׳, האות הראשונה במילה טוב. במבט ראשון הדבר עשוי להיראות מפתיע, דווקא בחודש המזוהה כל כך עם טרגדיה. אך המסר העמוק יותר הוא שהטוב אינו תמיד גלוי לעין. לעיתים הוא נסתר, ממתין לרגע הנכון להתגלות.
צורתה של האות ט׳ נתפסת במסורת גם כרחם וגם ככלי. הרחם מחזיק חיים עוד לפני שניתן לראותם. הכלי מקבל את מה שנמזג לתוכו. יחד הם מזכירים לנו שצמיחה מתרחשת לעיתים בשקט, מתחת לפני השטח, הרבה לפני שהיא נראית לעין. גם בתקופות שנראות ריקות או כואבות, ייתכן שכבר מתחיל להיווצר משהו חדש.
החוש הרוחני של חודש אב הוא שמיעה.
השמיעה מבקשת מאיתנו דבר שונה מן הראייה. אי אפשר לכפות אותה. היא מזמינה אותנו להאט, להיות נוכחים, ולפנות מקום למה שלעיתים קרובות אנו מחמיצים. חודש אב מזמין אותנו להקשיב – ללב שלנו, לסיפורים של אחרים, ואולי גם לחכמה השקטה שניתן לשמוע רק כאשר מפסיקים לברוח מאי־הנוחות.
מזלו של חודש אב הוא אריה. האריה מסמל בדרך כלל כוח ואומץ, אך חודש אב מציע לנו סוג אחר של אומץ: היכולת להישאר פתוחים גם לאחר אכזבה, להתאבל מבלי להיבלע בתוך האבל, ולהמשיך להאמין באפשרות של ריפוי.
גם הטבע משקף את הרעיון הזה. הקיץ הוא עונה של שפע, חום וחיים, אך אב מזכיר לנו שגם בשיא הפריחה יכול להיות אובדן. ובו בזמן, מה שנראה יבש או ריק על פני השטח עשוי כבר להיות בעיצומה של התחדשות. במסורת היהודית, חורבן הוא לעיתים רחוקות סוף הסיפור. פעמים רבות הוא דווקא המקום שממנו מתחילה הבנייה מחדש.
החודש הזה אנו מזמינים אתכם לעצור ולשאול:
• למה אני באמת נקרא/ת להקשיב?
• היכן ייתכן שכבר קיים טוב נסתר, גם אם עדיין איני רואה אותו?
• איזה אובדן בחיי עדיין מבקש הכרה וחמלה?
• מה המשמעות עבורי להיות פתוח/ה יותר – לריפוי, לקשר או לאפשרויות חדשות?
• איזו התחלה חדשה אולי כבר צומחת בשקט, מתחת לפני השטח?
מי ייתן וחודש זה יביא עמו את האומץ לשהות עם מה שנשבר, את החכמה להקשיב לעומק, ואת האמונה שגם במקומות של אובדן מסתתרים טוב והתחדשות, הממתינים להתגלות.